סגירה
חזרה
סגירה
ביטול והקטנת היטלים
03-736-3237
ביטול והקטנת היטלים

חיוב וועדה מקומית להחזיר היטל שנגבה ביתר בסך כ-1.3 מליון ₪

עורכת דין רחל שחר

כאשר מדובר בחובות היטל השבחה של נישומים, הוועדות המקומיות לא מהססות לנקוט בהליכים משפטיים על מנת לגבותם. אולם, כאשר מדובר במצב ההפוך, לפיו על הוועדות המקומיות להשיב לנישומים היטלי השבחה שנגבו ביתר על ידן, משום מה הן לא תמיד מקפידות לעמוד בחובות אלו.

כך לדוגמא אירע במקרה אשר נדון בתיק ת"א 51744-03-16 עמותת נאות גלים נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה שומרון, אשר התנהל בפני בית משפט השלום בחיפה וכפי שיובהר על ידי עורכת הדין רחל שחר, מומחית בהיטלי השבחה.

תיק זה עסק בעמותה שפעלה להקמת פרוייקט לאנשי צבא קבע בזכרון יעקב ואשר חוייבה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שומרון לשלם לה היטל השבחה בסך של כ-1.5 מליון ₪.

העמותה שילמה את הסכום וגם לא חלקה על עצם החיוב, אך ערערה על סכום השומה באמצעות הגשת בקשה למנות שמאי מכריע. השמאית המכריעה שמונתה בעניין זה הפחיתה את סכום ההיטל באופן דרמטי, לסך של כ-174,000 ₪ בלבד.

הוועדה המקומית לא ויתרה והגישה ערר בפני וועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, אולם הוא נדחה על ידה. הוועדה המקומית לא הגישה ערעור על החלטת וועדת הערר בפני בית המשפט לעניינים מנהליים וכתוצאה מכך הפכה החלטת וועדת הערר לחלוטה.

בשלב הזה נדרשה הוועדה המקומית להשיב לעמותה את היטל ההשבחה שנגבה ביתר על ידה וזאת בסך של כ-1.3 מליון ₪. אולם,  משום מה היא סירבה לעשות כן.

כתוצאה מכך נאלצה העמותה להגיש תביעה כנגד הוועדה להשבת הסכום שנגבה על ידה ביתר.

בכתב ההגנה שלה טענה הוועדה שלל טענות, שעיקרן שהשומה המכריעה התייחסה למימוש חלקי בלבד של הזכויות, בעוד שסכום היטל ההשבחה ששולם מתייחס למימוש מלא שלהן.

בית המשפט קבע שהשאלה הניצבת בתיק איננה סוגיה שמאית, כי אם סוגיה של כיבוד החוק על ידי רשות ציבורית.

מהוראות תיקון 84 לחוק התכנון והבנייה ופרק ט1 לחוק זה ניתן ללמוד על מעמדו של השמאי המכריע לאחר תיקון 84 כגורם ניטראלי ואובייקטיבי ועל חיזוקם של המאפיינים המעין שיפוטיים בפעילותו. זאת, לצד ההנחה העומדת בבסיס מינויו של השמאי המכריע, לפיה הוא ניחן במומחיות ובכישורים מקצועיים לחוות דעה בשאלות שמאיות.

ממעמדו זה של השמאי המכריע מתבקשות מסקנות התומכות לכאורה בהנחות המשפטיות שעמדו ביסוד רבות מטענותיה של העמותה, אשר מכוונות להקפדה עם השמאי המכריע באשר לאופן ניהול ההליכים בפניו. הקפדה זו הינה ראויה, בשים לב למעמד שניתן לשומה המכרעת ובכלל זה לנטייה לאמץ את קביעותיו השמאיות של השמאי המכריע ובלבד שהן מושתתות על שיטה שמאית מקובלת ועל מסד עובדתי הולם.

מלשון התוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, מההלכה הפסוקה ומהגיונם של הדברים, עולה שהכרעת השמאית המכריעה, כשמה כן היא. כלומר, היא באה במקום שומת העמותה ושומת הוועדה שהוצגו בפניה.

עם זאת, אין היא בבחינת סוף פסוק, מאחר ולפי סעיף 14(ב)(4) לתוספת, רשאים החייב בהיטל השבחה או הוועדה המקומית לערור עליה בפני וועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה.

במקרה דנן, הוועדה אכן הגישה ערר על החלטת השמאית המכריעה בפני וועדת הערר, במסגרתו היא אף ציינה כבר את כל הטענות שהיא ציינה בכתב ההגנה שלה. אולם כל הטענות שלה נדחו על ידי וועדת הערר, שקבעה שאין מקום להתערב בשומת השמאית המכריעה.

כאמור, למרות שהוועדה המקומית יכלה להגיש ערעור על החלטת וועדת הערר, היא בחרה שלא לעשות כן. יתרה מכך, מהנדס הוועדה אף הודה בחקירתו הנגדית שלוועדה אין למעשה כל טרוניה כלפי שומת השמאית המכריעה וגם לא כלפי החלטת וועדת הערר ולמרות זאת היא סירבה להחזיר לעמותה את תשלום היתר ששולם לה.

אם לא די בכך, היא העלתה שני טיעונים חסרי בסיס בנוגע לסיבת סירובה להשיב את הסכום שנגבה ביֶתֶר. האחד, בדבר אי יכולת כלכלית של העמותה לשלם סכומים נוספים ככל שיתברר כי עליה לשלמם והשני לפיו הסכום כבר נמצא בעלויות פיתוח.

אבל, הוועדה לא הציגה כל מקור חוקי המאפשר לה להחזיק בכספים שקיבלה מהעמותה, מעבר לסכום שנפסק על ידי השמאית המכריעה ועל כן, החזקת הסכום ששולם ביֶתֶר הינה מנוגדת לחוק.

בהתאם לאמור לעיל, החליט בית המשפט לקבל את התביעה ולחייב את הוועדה להחזיר לעמותה את הסכום שנגבה על ידה ביתר, בסך של כ-1.3 מליון ₪ ובתוספת ריבית פיגורים לפי חוק הרשויות המקומיות לפי סעיף 17 לתוספת, החל ממועד מתן החלטת השמאית המכריעה. בנוסף, הוועדה גם חוייבה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 150,000 ש"ח.

דרגו אותנו:
| דירוגך () בוצע בהצלחה
 (1) דירוגים | דירוג ממוצע (5)
קראו עוד
עורכת דין רחל שחר
נעים להכיר!
רחל שחר הנה עורכת דין מומחית בתחום היטלי ההשבחה, שייצגה אלפי לקוחות מרוצים בעסקאות נדל"ן גדולות והצליחה להקטין משמעותית ואף לבטל לחלוטין את ההיטלים שאותם לקוחות נדרשו לשלם במעמד קנייתו או מכירתו של הנכס.